חסר רכיב

חיים אתרוג

חיים אתרוג
תאריך לידה: 1929
תאריך פטירה: 1990
חיים אתרוג
נולד: 1929
עלה לארץ: 1944
נפטר: 1990

 

חיים אתרוג ז"ל נולד ברומניה בעיר גלצי שם גר עם משפחתו ולמד בבית הספר. בשנת 1940 עברו לגור בבוקרשט ושם המשיך את לימודיו. באותן שנים הייתה מלחמה והתחילה התארגנות של קבוצות צעירים במטרה לעזוב את רומניה ולהגיע לישראל. חיים הגיע עם אחת מקבוצות עליית הנוער בשנת 1944. עם הזמן הקבוצה התפזרה וחיים חיכה לעלייתה של אמו לארץ. אחרי מספר שנים הגעתי לארץ והכרנו. בינתיים חיים הלך לצבא ושרת שנתיים ובזמן השירות התחתנו.

 

היו זמנים טובים יותר כאשר נולדו הבנים. עם שובו מהצבא עבד כחצרן וכן כרכז מחלקת המשלוחים בבית האיחוד בתל-אביב. בנוסף שימש בתל-יצחק כמא"ז במשך 30 שנה.

 

החיים התנהלו כרגיל במשך שנים עד התגלותה של מחלת כליות. הוא לא סיפר על מחלתו לחברים בקיבוץ והתמודד עם המחלה בעצמו ובעזרת בני המשפחה. הוא שמר על עצמו, שמע להוראות הרופאים והיה עושה דיאליזה שבעה ימים בשבוע ארבע פעמים ביום. למרות יום עמוס מטיפולים, בזמן שנשאר הלך לעבודה. 

 

זה קרה לפני שבע עשרה שנה, זה היה ביום שישי וחיים לא איתנו. שלוש שעות קודם ראיתי אותו (בבית החולים). אחר כך הכול הלך. לא אכתוב כל פרט כי יש הרבה לכתוב. כל היתר נשאר בזיכרוני.

                                                                                                                                 
כתבה:  קרולה

 

דברים לזכר אחי חיים ז"ל
אחי נולד בעיר גלצי על גדות נהר הדנובה. שנות ילדותו הראשונות היו שמחות ומאושרות, אך לאחר שאביו נפטר והוא ילד בן 10 נפער חור שחור בחייו ובחיי המשפחה. אמי נאלצה לדאוג לפרנסת המשפחה וכל רכושנו התאייד במהרה. כל זה התרחש בראשיתה של מלחמת העולם השנייה. העולם הבטוח שבתוכו הוא נולד התחיל להתפורר ועננים כבדים כיסו את פני אירופה.

 

בשלב מסוים נאלצנו להעתיק את מקום מגורינו לעיר הבירה בוקרסט כדי להיות קרובים לסבים, הורי אימי. בראשית מלחמת העולם, אחי כמו ילדים יהודיים אחרים, נאלץ לעזוב את בית הספר בו הוא למד ולעבור לבית ספר יהודי.

 

צלחנו את המלחמה ולקראת סופה, עלה אחי ארצה במסגרת עליית הנוער. הוא נקלט בקיבוץ תל-יצחק בו נשאר עד יום מותו. המלחמה גזלה את ילדותו ויחד עם היתמות הטביעה חותם עמוק בנפשו. המלחמה הפרידה גם בינינו.

 

פגשתי אותו בקיבוץ תל-יצחק כאשר עליתי ארצה בשנת 48. היה זה אדם רציני. מאופק, חרוץ ואוהב עבודה וכזה נשאר עד יום מותו. הגורל לא היטיב עמו ובגיל די צעיר יחסית נפטר.  

 

החיוך טוב הלב יישאר חרוט בזיכרוני. יהיה זכרו ברוך.

 

 

כתבה: אחותו רחל שניאור

חסר רכיב