חסר רכיב

נפתלי פקר

נפתלי פקר
תאריך לידה: 1934
תאריך פטירה: 2003
נפתלי פקר
נולד: 1934
עלה לארץ: 1948
נפטר: 2003

 

אבא נפתלי נולד בכפר קטן ליד העיירה דולינה בגליציה המזרחית,  בכפר היו רק כ-20 משפחות יהודיות. אמו נפטרה כשהיה בן שנה וחצי והוא נותר עם אביו ואחיו בן ארבע וחצי. האב התחתן בשנית עם אישה ולה ילדים משלה. הוא ואחיו מצאו את עצמם מוזנחים ו"נודדים" בין המשפחה החדשה לבין משפחת האם שנפטרה.


הוא למד בבית-ספר עממי עד גיל 8 וזכר היטב את האנטישמיות שהופנתה כלפיו וכלפי הילדים היהודיים  הבודדים שלמדו בבית-הספר. לימודיו הופסקו עם תחילת המלחמה וכניסתם של הרוסים לאזור והוא הפך לרועה צאן אצל איכרים באחת החוות באזור. בשנת 1941 הגרמנים כבשו את האזור והחלו לקבץ את היהודים. הוא צפה בגרמנים ובפולנים המתעללים ביהודים ובחושיו הבריאים של ילד הבין כי כדאי לו לברוח ולהסתתר. הוא ברח ליער שמסביב לעיירה וישן על עצים או על חבילות חציר בשדות. בלילות היה מתגנב למשקים של הכפריים ואוכל ירקות ופירות. כשנשאל אם לא פחד אמר: "לו הייתי מפחד היה יותר גרוע. עשיתי את עצמי כמו חיה, לא כבן אדם."

 

כשהחל החורף הבין שלא יוכל להישאר ביער זמן רב. הוא נכנס לחצר של משפחה פולנית שהכירה את משפחתו והם הסכימו להסתירו. הם פחדו מהגרמנים ולא הסכימו שייכנס לביתם אך הרשו לו להסתתר בחצר. למשפחה היה כלב גדול שממנו פחדו כולם אבל אבא לא פחד. הוא נכנס למלונה והסתתר שם במשך רוב שעות היום. האיכרה הגויה הייתה מביאה לו מעט אוכל ובלילה היה יוצא מהמלונה וישן על ערמת קש. מספר פעמים יצא מהחווה כדי לנסות למצוא אוכל ובאחת הפעמים נכנס לכפר כדי לראות מה קרה עם ביתו. הוא נתפס פעמיים ע"י הפולנים שרצו להסגירו לגרמנים אך באומץ רב, בתושייה ובנחישות הצליח לברוח, להציל את חייו ולחזור להסתתר בחצר של המשפחה שסייעה לו. מאוחר יותר במהלך המלחמה עבר להסתתר אצל איכר אחר שם עבד כרועה.

 

בסיום המלחמה אבא היה בן 12. בשנת 1946 הגיע לעיירה בן דודו שהיה פרטיזן ומצא אותו. הם קיבלו ניירות לחזור לפולין ושם צורף לקבוצת עליית הנוער של "הנוער הציוני". במשך שנתיים הם נדדו ועברו את פולין, גרמניה ואיטליה בדרכם לישראל.

 

אחרי הכרזת המדינה, הגיע לארץ והצטרף כחבר בתל-יצחק. בקיבוץ עבד כלולן ומאוחר יותר נהג בטרקטור. אבא היה ידוע בטוב ליבו ובעזרה שהיה מגיש לכל אחד. הוא לא התלונן, היה סגור ולא שיתף אנשים במה שעבר עליו בשנות ילדותו.   

 

בשנת 1963 אבא הכיר את אימא בתיה, הם נישאו והביאו לעולם אותנו: איטה, הדסה, חיים ולביאה. הרחבת המשפחה הביאה לאבא אושר ושמחה ומלאה את חייו.

הוא היה ידוע כאב מאד מסור שתמיד דאג לנו, שחלילה לא יחסר לנו דבר. הרבה לטייל עמנו בשדות תל יצחק, ולהתגאות בביתו.

 

כשהתחתנו זכה לנחת ואושר מנכדיו והרגיש שהצליח להקים משפחה גדולה עבורו.

 

שנות הסבל מהמלחמה  הותירו בו  צלקת גדולה, שהתבטאה בבריאות לקויה בליבו. לאחר ניתוח וטיפול שעבר בליבו חלה התדרדרות חזקה. כל זוועות השואה העיבו על חייו, היה לנו מאד קשה לקבל ולראות כיצד אבא החיובי, אותו אבא אהוב ומסור שהכרנו, הולך ונעלם אל תוך תוכו, אל עולמו הפנימי. הירידה בבריאותו נמשכה מספר שנים ובשנת 2003 הלך לעולמו.


נזכור אותך תמיד אבא...  מסור אוהב ודאגן.....   

 

בתיה והילדים איטה, הדסה, חיים ולביאה

 

חסר רכיב