חסר רכיב

שושנה וולבק

שושנה וולבק
תאריך לידה: 1917
תאריך פטירה: 2003
שושנה וולבק
נולדה: 1917
עלתה לארץ: 1963
נפטרה: 2003

 

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר..." (גבריאל גרסייה מרקס).


אימא שלי נולדה בברלין, (גרמניה), להורים מרכוס וברטה קרונה לוי. כשהייתה בת שנתיים החליטו הוריה לעזוב לאורוגוואי שבדרום אמריקה, שם חיכו להם קרובי משפחה.

 

אמי גדלה באורוגוואי וכשהתחתנה נפטרה אמה, ואביה עקר לארגנטינה שם קיבל הצעת עבודה כמודליסט (מעצב בגדי נשים). אמי נשארה באורוגוואי והתפרנסה מספרות ומניקור. לאחר כמה שנים התגרשה מאבי, ואני נשארתי בנה היחיד ועיקר דאגתה. היה לה חשוב מאד שאקבל חינוך יהודי. נושא זה היה תמיד על הפרק וכך בגיל 17 הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני וב- 1962 עליתי ארצה. 

 

אמי שנשארה לבד באורוגוואי החליטה להצטרף אלי וכך לאחר חצי שנה פנתה לשליח הסוכנות דאז, אריה (גורי) גרשונוביץ, וביקשה להיות חברה בקיבוץ תל יצחק לצד בנה היחיד.

 

חודשיים לאחר שנחתה בקיבוץ גויסתי לצה"ל והיא נשארה להתמודד בחברה חדשה ובמקום חדש ולהתאקלם בחברת הקיבוץ ללא ידיעת השפה העברית. למזלה, תמיד דיברו בביתה גרמנית וכך עלה בידה לתקשר בעיקר עם חברי המשק הוותיקים. התאקלמותה הייתה מהירה והיא החלה לעבוד במטבח ואחר כך עברה לתפקיד ניהול המכבסה בה עבדה עד גיל 79, שכן אז לא היה קיים בקיבוץ המושג "לצאת לפנסיה" וחברים עבדו כל עוד עמדו להם כוחותיהם.

 

לאחר שעות העבודה בניהול המכבסה, תרמה מהידע שלה בספרות, נתנו לה חדר קטן עם ציוד מלא למספרה, והיא דאגה לייפות את בנות המשק בצביעת שיער, תספורות, תסרוקות וציפורניים מטופחות. אימא הייתה אישה מאד שקטה ומנומסת – ייקית אמיתית שתמיד דאגה להכין ריבת חלב (דולסה דה לצ'ה), ועוגות ולחלק בסופי שבוע לשכנים, מכרים ולצעירים.

 

בהתחלה, היה לי עצוב לראות אותה בבדידותה, בלי בעל, אבל התמזל מזלה והיא הכירה במשק חבר וותיק ואלמן שחיזר אחריה במרץ במשך שנתיים וחצי. כך קרה דבר מצחיק, כאשר אותו חבר – אריה (פולדק) וולבק, ביקש ממני את ידה של אמי, כמובן שלאחר ששוחחתי עם אמי, הסכמתי והם באו בברית הנישואין.

 

פולדק היה איש ישר כמו סרגל, איש עבודה ואדם טוב לב שהיה חביב על כל הצעירים באותה תקופה. הם חיו באושר עד שפולדק נפטר.

 

אני עזבתי את הקיבוץ, התחתנתי ושני ילדיי נולדו בתל אביב – גלית וגיא. במלחמת יום כיפור, מרים התארחה עם גלית אצל  אימא בקיבוץ בזמן שהייתי במלחמה. ב- 1976 חזרנו לקיבוץ כדי שאימא לא תהיה לבד וכדי שתוכל לעזור בטיפול בנכדים. איתן בננו השלישי נולד כבר כקיבוצניק אמיתי.

 

אמי נפטרה בגיל 85, אבל לא לפני שהספיקה להגשים את חלומה עליו תמיד דיברה, להיות בחתונה של הנכדה  שלה - גלית. היא מאד אהבה את הנכדים שלה גיא ואיתן וגם להם יש זיכרונות יפים ממנה. בעת כתיבת שורות אלה הם שוהים בחו"ל, ובחתונה של גלית, זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה ונפרדו ממנה בדמעות ובתחושה שזו הפעם האחרונה.

 

היא הייתה סבתא לתפארת מדינת ישראל! סבתא של ממתקים, ופינוקים, סיפורים צחוקים ובדיחות....זו הייתה הסבתא היחידה שהכרנו והכי טובה שידענו ואולי בגלל שהייתה לנו רק סבתא אחת היה לנו איתה קשר מיוחד. היא מאד אהבה את מכבי ת"א, וכל פעם שהיה משחק, הייתה קוראת לי, והיינו נפגשות בערב בביתה. היא הייתה מכינה לי תה עם חלב וטוסט עם גבינה והיינו יושבות מעודדות ומקללות ביחד. היא הייתה "סבתא קולית", לא אשכח שפעם חזרה מהבריכה ושאלתי אותה איך נכנסה לפני שעת הפתיחה, מסתבר שמצאה פרצה בגדר והזדחלה לה משם יחד עם כמה צעירים, היא מאד אהבה את השמש והייתה הולכת להשתזף ולשחות.  

 

כשהייתה שומרת לילה ואני הייתי בגן הייתה מעירה אותי, והיינו יושבות ואוכלות ענבים ביחד, מקשיבות לשמרטף התינוקות, ומפטפטות בלחש. עם סבתא דיברתי ספרדית, וכמה מילים בגרמנית. היא ניגנה על פסנתר וגם אני למדתי והיינו הולכות לחדר מוסיקה הקטן איפה שעכשיו נמצא גן סביון ומנגנות ביחד. תמיד אמרה שהחלום שלה זה לרקוד בחתונה שלי ואכן היא הספיקה בסוף ימיה להגשים את חלומה.

 

עם חלוף השנים צחקנו שלרקוד היא כבר לא תצליח, כיוון ששברה את האגן פעמיים, אך היא הגיעה על כסא גלגלים מלווה במטפלים. היה עצוב שמח, אבל היא זכתה לראות אותי מתחתנת עם אמיר.
אני חשה כי היא איתנו כל הזמן ברוחה האהובה גם כשנולדו הנינים עידו וניצן.

 

לא ניתן בדף אחד להכיל את כל הרגשות ואסופת הזיכרונות.

 


אוהבים אותך תמיד, 
כל המשפחה.

 

כתבו: מרטין שגב וגלית שגב הבדלה.      

חסר רכיב