חסר רכיב

מיכאל יצחקי (גלבטרונק)

מיכאל יצחקי (גלבטרונק)
-
1919 - 1990
מיכאל יצחקי (גלבטרונק)
נולד: 1919
עלה לארץ: 1947
נפטר: 1990

 

"לעולם היה אדם!"

מיכאל יצחקי, אדם שופע שמחת חיים, בעל מאור פנים וכריזמה שהפכה אותו לעמוד התווך של כל חברה בימים קשים כמו-גם בימי שמחה. אדם שהיה עד לשיאו של הרוע האנושי – כאסיר באתר הרג המוני בימי השואה – ועם זאת האמין וחינך לאהבת האדם.
אברהם- מיכאל גלבטרונק (לימים מיכאל יצחקי) נולד בשנת 1919 בפאלניץ, עיירה הסמוכה לוורשה שבפולין. הוא היה בן זקונים – העשירי במניין, למשפחה חסידית ענפה. בנערותו הצטרף לתנועת "השומר הדתי" בפולין, והכשיר את עצמו לקראת עליה לא"י. ב-1939 עם כיבוש פולין ברח כפליט לליטא, והתקבל כשחקן מן המניין בתיאטרון היהודי בקובנה.

 

בגיטו קובנה היה חבר בתנועת א.ב.צ, וחבר המחתרת הלוחמת. הוא נמנה על הקבוצה הראשונה שיצאה להקים בסיס פרטיזני ביערות אוגוסטובה אך נתפסה ע"י הגרמנים. יחד עם חבריו נאסר ב"פורט התשיעי" – מצודה ליד העיר קובנה ששימשה כאתר הרג המוני בשנים 1941-1944. מיכאל היה בין מארגני מבצע הבריחה המופלא של כל 64 אסירי העבודה מאתר ההשמדה, בחג המולד 1943. הוא היה בין הבודדים ממשתתפי מבצע הבריחה ששרדו והעידו על שריפת גופותיהם של 45,000 יהודי ליטא, יהודים ממרכז ומערב אירופה ושבויי מלחמה יהודים סובייטים שנרצחו באתר ההרג. לאחר הבריחה מצא מסתור בגטו ובסיוע המחתרת יצא עם חבריו ליערות רודניקי, שם לחם בשורות הפרטיזנים עד תום המלחמה.

 

למחרת השחרור, עוד בשלהי 1944, היה בין מארגני תנועת "הבריחה" הבלתי-ליגאלית שחתרה להוצאת השרידים ממזרח אירופה למערבה ומשם לחופי אירופה אל עבר ארץ ישראל. בדרכי "הבריחה" נפגש מיכאל עם דבורה, לימים רעייתו, ובעצמה נערה בת 16 ניצולת גיטו קובנה  ויחד הבריחו את הגבולות עם קבוצה של עשרות בני נוער חברי תנועת "האיחוד" מפולין דרך סלובקיה והונגריה לרומניה, במסווה של פליטים יוונים החוזרים לארצם. 

 

באוסטריה היה מיכאל אחראי מטעם "הבריחה" על מעבר הגבול שבין האזור הרוסי לאמריקאי בסן-ולנטין, והיה אחראי על מעברם החשאי של אלפי ניצולי שואה. בנובמבר 1945 נישא לדבורה במחנה עקורים באוסטריה, משם עברו למחנה העקורים גרייפנברג שבגרמניה והקימו קיבוץ הכשרה של חניכי "הנוער הציוני". דבורה לימדה עברית ומיכאל, שהדריך את הנערים, ייסד וביים קבוצת תיאטרון שהופיעה בפני העקורים במחנות שונים. יחד עם חברי קבוצת ההכשרה "אבא ברדיצ'ב" עלו על אניית המעפילים "לטרון" שכל 1275 נוסעיה גורשו לקפריסין. ב-1947 יצאו מיכאל ודבורה עם חברי הקבוצה לא"י והקימו את קבוצת "להט" באבן יהודה.
  
מיכאל הגיע לארץ ב- 1947, הצטרף לקבוץ תל יצחק, שם הקים את ביתו ושימש כמחנך ומורה לדרמה בקבוץ ובכפר הנוער נווה הדסה. היה בין העובדים הוותיקים של המפעל למבנים טרומיים מ.ל.ט ויצא בשליחות הסוכנות היהודית לברזיל ולאורוגוואי  ( 1968-1966).

 

מיכאל  גדל והתחנך בבית חרדי, אך פנה בנערותו לציונות. הוא הקדיש את כל מאודו לחנוך לערכי המסורת היהודית כמו גם להגשמה עצמית ברוח הציונית-החלוצית. ברוח זו עיצב במידה רבה את חיי התרבות והחינוך בקבוץ תל יצחק ובכפר הנוער נווה הדסה. כך למשל הנהיג מסורת שהתמידה עשרות השנים של "קבלת שבת" המשלבת מוטיבים מסורתיים עם רוח ארץ-ישראלית עדכנית; הכין את כל  בני הנוער לקראת "העלייה לתורה"; ביים  עשרות הצגות שהועלו בחגים ובמסיבות בר-המצווה, מהם למדו בני הארץ על אורח החיים התרבות והערכים של בית סבא שלא הכירו.  בעידן של "שלילת הגלות" חינך מיכאל את הנוער על שורשי היהדות ולימד אותם לאהוב ולהעריך את עושרה של התרבות היהודית שהייתה. הוא היה הרוח החיה מאחורי הקמת בית הכנסת בקבוץ תל יצחק ועוד שנים רבות אנו שומעים את הד קולו כשליח הציבור של התפילות המרגשות של מיכאל – ניגוני התפילה של יום הכיפורים, כמו גם רטט הקול שאצר זעקה נוראה בעת תפילת "אל מלא רחמים"  בעצרת הזיכרון לשואה ב"משואה". מיכאל הביא עימו לא רק את הניגונים המסורתיים מבית אבא, אלא אף את הדבקות בתפילה ואת היכולת המיוחדת של שליח הציבור כ"מספר" ומתווך בין הקהל החילוני ברובו לבין סידור התפילה ותכניו.

 

 בעשורים האחרונים לחייו הקדיש מיכאל את מיטב כשרונו הדרמטי ואת כל מרצו וזמנו הפנוי להנחלת תודעת השואה לבני נוער בארץ ובעולם. הוא היה בין מייסדי "משואה" – המכון ללימודי השואה ונסע לבסיסי צה"ל ולמוסדות חינוך בכל רחבי הארץ לספר את סיפורו האישי ולתת פנים ושמות לאותם שלא זכו להגיע ליום השחרור. בדרכו המיוחדת הוא נגע בנפשם של עשרות אלפי צעירים ששמעו את סיפורו האישי בימי השואה ונושאים אותו עימם שנים רבות.

 

עבור מיכאל, המשפחה שהקים יחד עם דבורה, שלושת ילדיו ונכדיו – היו מקור אושרו הגדול וסמל לניצחונו לאחר השואה.
בתפילת שחרית נאמר "לעולם יהיה אדם ירא שמים ..." בימיו האחרונים שב מיכאל וחזר על דרשה ששמע כילד מרבו בחצר החסידית בה גדל - "לעולם היה אדם !" ורק אחר כך ירא שמים וגו'.
מיכאל יצחקי, שהאנושיות, החום, החמלה, השמחה והאופטימיות היו תמיד נר לרגליו,  נפטר בטרם עת, בא' סיוון תש"ן, 24 במאי 1990


יהי זכרו ברוך!

 


     
כתבה: איה

חסר רכיב