חסר רכיב

יהושע (סלק) שטרסברג

יהושע (סלק) שטרסברג
-
1913 - 2001
יהושע (סלק) שטרסברג
נולד: 1913
עלה לארץ: 1939
נפטר: 2001

 

כאיש משפחה היה אוהב ומאד מסור.


אבא סלק נולד בירוסלב (גליציה) פולין. אחרי מספר שנים המשפחה עברה לריישא ושם חי עד העלייה ארצה.
הבית לא היה ציוני אבל סלק החליט להיכנס לתנועת "הנוער הציוני" בה היה פעיל מאוד. הוא היה חבר הנהגת הקן, ארגן מושבות קיץ ותרם רבות להתפתחות הקן.

את בית-הספר התיכון לא סיים כי החליט לעלות ארצה במהירות האפשרית. הוא עבר שתי הכשרות, בעיר טרנוב ולאחר מכן בחווה חקלאית הנקראת קְרַיובִיצֶה. אחריהן קיבל מהתנועה סרטיפיקט – אישור עלייה לארץ. הוא היה חבר נאמן ולכן את האישור נתן לאחד מחברי התנועה שהיה חולה ולא קיבל אישור. הוא עצמו עלה ב-1939 בעלייה בלתי חוקית באוניה "אסימי" והצטרף לתל-יצחק שהיה בין ראשוני קיבוצי "הנוער הציוני" ובו חי עד יום מותו.

 

אני הייתי חברתו של סלק מספר שנים עוד בבית, והייתי אמורה להגיע ארצה, בתחילת שנת הלימודים בזכות (סרטיפיקט) של סטודנטית. הניירות כבר היו מוכנים, אבל כידוע בראשון בספטמבר פרצה המלחמה הארורה שנגעה בכולנו וגרמה לי ולסלק פרידה של שבע שנים. כשנודע לסלק שנשארתי בחיים כמובן רצה שאבוא כמה שיותר מהר ארצה. אך בדיוק באותה עת הייתי מאד פעילה עם עוד חברים מתנועת "הנוער הציוני",  ב"עבודת קודש" – איסוף נוער ללא הורים כדי להביאם לישראל. בנינו בזמן מאד קצר קיבוץ קטן בקרקוב שכלל 120 נערים/ות. אותם לא יכולתי לעזוב. וכך רק לאחר שנה הגענו ארצה בעלייה המפורסמת: לַה סְפֶּצְיָה (שם הנמל, הקרוב לגנואה איטליה)  הגעתי ארצה עם הנערים/ות ב-18.5.1946 כשהפגישה שלי עם סלק הייתה מלאת התרגשות ויותר מזה שיא האושר. שלושה חודשים לאחר הגעתי התחתנו – נולדו לנו שני ילדים, חוה ושמואל, על שמם של הורינו היקרים שנִספּוּ השואה.

 

במכתבים הראשונים שסלק כתב לפולין הוא סיפר על קשיים רבים בקיבוץ, אך לא נשבר והמשיך שנים רבות בדרך שבחר. בתחילה עבד כנהג משאית ולאחר מכן הפך למנהל הנגרייה של מפעל "מל"ט", שסיפקה את הנגרות למבנים הטרומיים שהמפעל בנה. בנגריה עבד 35 שנים עד לחיסולה.

 

סלק היה פעיל מאוד בוועדות המשק בנושאים חברתיים וכלכליים כאחת. הוא פעל רבות גם במוסד "נווה הדסה" מהקמתו, היה חבר הנהלה  והמשיך בפעילות בו עד יום מותו. היה לו קשר יום-יומי עם עובדי המוסד והחניכים. פעילות זאת נתנה לו סיפוק רב והוא שמח לראות את התפתחות המוסד. פעילות התנדבותית נוספת הייתה פעילותו ומעורבותו ב"משואה"

 

הקיבוץ היה יקר לו וכאבו לו דברים שלא היו בסדר וכאלה היו לא מעט. בתקופה האחרונה ידע שאין מנוס משינויים בקיבוץ. השינויים לא היו לרוחו אך כאדם מפוכח הבין שהשינויים יגיעו במוקדם או במאוחר וכדאי לעשות אותם בדרך מתוכננת ומבוקרת.

 

סלק אהב מאוד חברים וכאלה היו לו לא מעט. גם כאיש משפחה היה מסור ואוהב, סב המעורה בחייהם של הילדים והנכדים. היה לו חשוב מאוד שהילדים ירכשו מקצוע ולא וויתר להם אף על פי שזה לא היה קל.

 

סלק נפטר בגיל 88 ועד יומו האחרון תיפקד, היה עצמאי ולא ביקש עזרה מאנשים אחרים. כל הזמן דיבר על כך שאינו רוצה לחיות אם יזדקק לעזרה. הוא ביקש מהרופאה שתכתוב לו מכתב ובו בקשתו שלא לחברו למכשירים כדי להאריך את חייו, וכך אמנם היה. בלילה שנפטר סבל מקוצר נשימה והרופא בבית החולים רצה להשתמש במכונה שתעזור לו לנשום, אך הרופא ראה את המכתב ולא עשה זאת. סלק שכב על המיטה כשחווה שמוליק ואני שוהים ליד מיטתו. חשבנו שנרדם אך כשהמוניטור הפסיק לפעול הבנו שאיננו עוד. 

 

הנחמה שלנו היא, שלא סבל כאבים ומת כפי שביקש, תוך זמן קצר. ומה אני יכולה לבקש יותר ?. חסר לי מאד שסלק לא חולק איתי, את האושר, את הנחת, רואה את הילדים מתקדמים יפה בלימודים ובעבודה ונהנה לראות את הילדים הנכדים והנינים הגדלים בקיבוץ שכל כך אהב. הוא השאיר אחריו שישה נכדים וארבעה נינים משפחה גדולה ומתרחבת,  משפחה בה היחסים חמים וקרובים, דבר הנותן את הכוח להמשיך הלאה. כולנו מתגעגעים אליו אבל יש הרבה שמחה ונחת בלב והוא יישאר איתנו תמיד!  

 

 

כתבה: דינה (דינקה) שטרסברג


חסר רכיב